אנו מסבירים מהי עבודת אלילים בתוך ההקשר הדתי ומחוצה לו. כמו כן, מדוע זה נחשב לחטא חמור על פי התנ"ך.
מהי עבודת אלילים?
במונח עבודת אלילים (מיוונית איידולון, "תמונה" או "דמות", וכן לטריס, "חסיד") מובנת, באופן כללי, מסירות מוגזמת למשהו או למישהו, שניתן להגזים בה.
עם זאת, מונח זה משמש בעיקר ב- a הֶקשֵׁר דתיים, במיוחד לפי הדוקטרינות של דתות מונותיאיסטים אברהםים: יהדות, ה נַצְרוּת וה אִסלַאם, להתייחס לחטא עבודת הדמות במקום אלוהים.
במילים אחרות, עבודת אלילים מתרחשת כאשר סוגדים לכל דבר אחר מלבד האל האחד של המונותאיזם. לפיכך, עבור העוסקים בדת מסוג זה, כל כת דתית עוֹבֵד אֵלִילִיםכל צורה של שטניזם או פולחן אבות, למשל, גורמת לחטא מסוג זה. עם זאת, מה מתאים או לא כעבודת אלילים יכול להיות הגורם לפערים ואף לוויכוח בין דת אחת לאחרת.
למעשה, הפרשנות לעבודת אלילים הייתה סיבה להפרדה בין כמה מכתות הנצרות, שכן יש המאשימים את הקתוליות בחטא זה על ידי הערצת קדושים באמצעות פסלונים ודימויים בכנסיות. זו הסיבה שבכנסיות פרוטסטנטיות רבות ישוע המשיח אינו מיוצג על הצלב, ולא סוגדים לשום סוג של קדושים.
באופן דומה, בברית הישנה ובתורה היהודית, עבודת אלילים, יחד עם רצח ו גילוי עריות, נחשב בין החטאים שאסור לעשותם אפילו לא כדי להציל את חייו. למשל, רבני ישראל הקדמונים נאלצו לאסור ולרדוף את פולחן אלוהויות כמו הבעל, מולוך ואשתרות בקרב חסידיהם.
למעשה, דוגמה קנונית של עבודת אלילים מוזכרת בתנ"ך, בפרשה שבה משה עולה להר סיני (שמות ל"ב, ד) כדי לקבל את עשרת הדברות של אלוהים. בזמן היעדרותו, בני ישראל התיכו את כל הזהב שיכלו להשיג כדי להקים את פסל העגל, שאותו המשיכו לסגוד כאילו היה אלוהים עצמו.
עם הירידה מסיני זעם משה הנביא והמשיך להשמיד את הדמות לעפר, ואילץ את בני ישראל לשתות את אבק הזהב של העגל במים כעונש.