אנו מסבירים מהו יום העבודה, מדוע מציינים אותו ב-1 במאי ומה היו האירועים שהתרחשו במאי 1886.
מהו יום העבודה?
הוא ידוע בשם יום העבודה הבינלאומי, יום הפועלים הבינלאומי או יום האחד במאי, חג ציבורי בעל אופי בינלאומי, המנציח את המאבק של תנועת העבודה העולם בעד תנאי חיים טובים יותר ו עבודה. הוא נחגג מדי שנה ב-1 במאי.
יום העבודה הוא חג לאומי ברוב המדינות מדינות של העולם, בשימוש רב על ידי תנועות מחאה וארגוני עובדים לביצוע הפגנות, עצרות ואירועי מחאה אחרים.
הקמתו בלוח השנה התרחשה ב-1889, במהלך קונגרס הפועלים הסוציאליסטי של האינטרנציונל השני, שנערך בפריז של אותה תקופה. היום שנבחר נועד לחלוק כבוד ל"חללי שיקגו" של מרד היימרקט של 1886.
למרות שהנצחה זו נפוצה במדינות רבות בעולם, במדינות אחרות ממסורת אנגלו-סכסית, היא נבחרה במקום לחגוג את יום לאבוי ("יום העבודה") ביום שני הראשון בספטמבר של כל שנה, מאז סוף המאה ה-19.
הסיבה לתאריך השונה הזה היא שנשיא ארה"ב דאז, גרובר קליבלנד, חשש שהנחה של 1 במאי כתאריך ייתן יותר השפעה לתנועות הקומוניסטיות והאנרכיסטיות הבינלאומיות בארצו. במדינות אלו הנצחה של 1 במאי ידועה בשם במאי ("היום במאי").
היסטוריה של יום העבודה
כדי לספר את סיפורו של יום העבודה יש צורך לחזור לתחילת המאה ה-19, כאשר ארצות הברית הייתה מדינה מלאה בטירוף. תיעוש. שיקגו הייתה העיר השנייה הכי מאוכלסת במדינה והפעילה משיכה מתמשכת על חוואים מובטלים ומהגרים ממדינות אחרות, שביקשו להשתלב בעיר שנוצרה לאחרונה. מעמד פועלים.
באותה תקופה, העובדים עבדו ימים מפרכים של 12 עד 18 שעות עבודה, שלא רק שאלו את רוב יומם, אלא גם השאירו זמן מועט לסוגים אחרים של פעילויות, כולל מנוחה. שם החלו משנת 1829 תנועות העבודה במאבק ליום חדש, אנושי יותר: שמונה שעות עבודה, שמונה שעות מנוחה ושמונה שעות פנאי.
כבר בחלק חוקים היה איסור על ימי עבודה של 18 שעות, "למעט מקרים של צורך", אשר קנס כל מעסיק שכפה על עובדיו לעבוד במשמרת כזו ב-25 דולר.
למעשה, בלחץ של הפדרציה האמריקאית של העבודה, מקורות אנרכיסטים אוֹ סוציאליסטים, הרבה מה ממשלות ממשלות המחוז בארה"ב יישמו את שעות העבודה המקסימליות של בין 8 ל-10 שעות, אך תמיד השאירו סעיפי חריגות שאפשרו את העלאתן ל-14 ו-18 שעות. זה היה בשל חוק אינגרסול שחוקק הנשיא אנדרו ג'קסון.
בהתחשב בציפיות ובדרישות שלהם לעגו, בסביבות 200,000 עובדים החלה בשביתה בשבת, 1 במאי 1886. ההפגנות נמשכו ב-2 וב-3 במאי, במיוחד בשיקגו, עיר שבה זמינות של כוח עבודה זה גרם לעובדים להיות נתונים לתנאי עבודה גרועים עוד יותר.
בזה הֶקשֵׁר, בית החרושת למכונות חקלאיות הלמנס היה היחיד שפעל בעיר. הוא עשה זאת על ידי שכירת גלדים במקום עובדיו המסורתיים, ששביתו מאז פברואר, בניגוד להחלטת המעסיק להחסיר אותם מעבודתם. שכר עלות בניית כנסייה.
המאבק בין פורצי השביתה למפגינים לא ארך זמן רב, וב-2 במאי קטעה המשטרה באלימות את השביתה, נהרגו 6 ועשרות נפצעו.
אבל ההפגנות נמשכו, וב-4 במאי 1886 רוכזו בכיכר היימרקט בשיקגו. כ-20,000 איש שהו בכיכר, בה התרחש מעשה מחאה בין השעות 19:30 ל-21:30. אך לאור העובדה שבסוף אותה שעה המפגינים לא התפזרו בכוחות עצמם, החליטו 180 שוטרים לתקוף אותם.
אז השליך אחד המפגינים מטען חבלה לעבר השוטרים, והרג את אחד השוטרים, שהמשטרה הגיבה לו באש כרצונם.
מספרם המדויק של ההרוגים על ידי המשטרה אינו ידוע עד היום, בנוסף לאלו שנעצרו, הוכו, עונו ונאשמים ברצח, במשפט שתואר כעבור שנים כבלתי לגיטימי וזדון, בו נידונו שלושה עובדים למאסר. וכן מוות לחמישה נוספים. גזרי הדין בוצעו בנובמבר 1887.
יום העבודה בן שמונה השעות הושג לבסוף ב-1886, הודות לארגון המאסיבי של עובדים ואיגודים לוחמניים הִתאַחֲדוּת. זה סימן לפני ואחרי בתולדות תנועת העבודה, ולכן ב-1889 נחנך יום תחילת ההפגנות ליום הפועלים הבינלאומי.