אנו מסבירים מהי אדישות ומה הגורמים האפשריים לה. כמו כן, כמה דוגמאות לתחושה הזו.
מהי אדישות?
אדישות היא ההרגשה ההיא של חוסר תנועה, גם בפנים תְנוּעָה כמו בהרגשה, לפני מצב, רעיון או אדם כלשהו. זוהי הצורה השלילית של ההבדל.
המילה אדישות באה מהמונחאֲדִישׁוּת, המתאר את מצב הרוח של א אדם שבהם הוא לא מרגיש משיכה או דחייה לאף אחד מהמצבים או הנושאים שהוא מתמודד איתם. כלומר, זה יישאר בנקודה של אדישות. זה נחקר במשך זמן רב בתחום של פְּסִיכוֹלוֹגִיָה, בהיותו נושא למאות ספרים המקדישים לו את דפיהם.
אדישות, לפי הפסיכולוגיה, היא לא רק שם נרדף לקור, אלא יכולה גם להעיד על א יַחַס הישרדות, כמגן או חושן, על מנת להגן על עצמם מפני פציעה. למעשה, לאחר מחקרים רבים, זה הגיע ל סיכום שאדישות משמשת יצורים בעלי אופי חזק ומובהק של הגנה עצמית, שכן, כפי שאמרנו קודם, הם משתמשים באדישות כמחסום בפני הסביבה המקיפה אותם. כמו כן, הפחד מכאב שיש לאנשים רבים הוא גם מה שגורם לאדישות, כדי למנוע אכזבה נוספת ולהימנע מפתיחת ליבם.
הפסיכולוגיה מנסה להסביר את תופעות האדישות כרגעים שבהם אנשים נשארים סטטיים מול מה שקורה להם. במילים אחרות, הם אינם מגיבים בשום צורה - לא חיובית ולא שלילית - לאף אפיזודה המציגה בפניהם אף אחת מדילמות התגובה שאנו חווים מדי יום.
האדישות ניכרת כמעט במיוחד במהלך ה גיל ההתבגרות, רגע של חַיִים בכך שחשוב מאוד ללמוד לקבל החלטות ולהתעניין במה שסובב אותנו. זה קורה כאשר מתבגרים, כמעט תמיד במלחמה זה עם זה בגלל אי מציאת מדיום מתאים לנוע בו; הם נוקטים עמדה אדישה שלפי מה שהם מסבירים מביאה אותם להתייחס טוב יותר לסביבה, שכן הם לא אוהבים כלום, אבל גם הם לא אוהבים את זה. הם משתמשים ביציבה הזו כמגן מול העולם, בתקווה, בדרך זו, להתחזק כדי למצוא מרחב ששייך להם.
דוגמאות לאדישות
כמבחן, אנחנו הולכים להציג בפניכם שני מצבים שבוודאי יגרמו לכם לחשוב. במקרה הראשון, ואולי הדוגמה המובהקת ביותר, הוא זה שאנו מתמודדים איתו מדי יום. לעתים קרובות אנו רואים את עצמנו חוצים ברחוב עם אנשים מסוימים במצב של דלות, ללא חפצים, אוכל, או בִּטָחוֹן כמה מה אנחנו מרגישים במצבים האלה? האם אנחנו בכלל עוצרים לחשוב על האנשים האלה כל כך חסרי הכל? אולי נעצור כדי לספק בלימה או, במקרה הטוב, לעזור? האם הם מייצרים דחייה או אי נוחות? או שאנחנו נשארים אדישים ל מְצִיאוּת?
במקרה השני, אולי קצת יותר קל כשזה מגיע להתבוננות, שכן לפי מחקרים פסיכולוגיים, מטבע האדם עצמו לומדים קודם כל להתבונן באחרים ואחר כך בעצמו. גישה זו קרובה עוד יותר:
לחבר הכי טוב שלך יש בעיה שלא ניתן לפתור בעין בלתי מזוינת, או בכל דרך שהיא. הוא עצוב מאוד, אבל לא רואה דרך לפתור את זה. הוא משתתף במפגש חברים עם אישיות שונה וסגנונות חיים שונים - כפי שבדרך כלל מורכבות קבוצות החברים שלנו - ובאמצע זה הוא מספר על הבעיה הכי חשובה שלו.
איך כל הנוכחים מגיבים? האם אתה מהסס לתת עזרה ותמיכה לחבר זה? או שהם משתפים פעולה ברצון, מתעניינים בשאלה? האם זה נולד לחבק אותו ולעזור לו אפילו בכמה מילים? או שכולם נשארים אדישים ועוברים לנושא הבא? האם אתה יכול להישאר אדיש לחבר הכי טוב שלך שצריך מישהו שיוציא אותו מהבאר?
בעזרת השאלות הפשוטות הללו תוכלו להבין טוב יותר מהי האדישות במיטבה. זכור: "עדיף שיהיו ידיים מלאות בבוץ ומוכנות להוציא את החמור התקוע, מאשר מישהו שמסתכל בעין עקומה על השכונה בלי לעשות כלום".