אנו מסבירים מהו יוהרה לפי הפילוסופיה, הדת ומדוע הוא חטא. כמו כן, הקשר שלו עם גאווה ויהירות.
מה זה יהירות?
כאשר אנו מדברים על יהירות, אנו מתייחסים לאחת מצורות הגאווה או היוהרה, כלומר, לאמונה המוגזמת שיש לפרט בעצמו, שלו. יכולות או, במיוחד, המראה הפיזי שלו או המשיכה שהוא מפעיל על אחרים.
לפי האקדמיה המלכותית הספרדית, זה א נִרדָף מ יְהִירוּת, חזקה (להתנשא) והתנשאות (להיות מתנשאת), במקביל ל"איכות של הבל" או "ייצוג הבל, אשליה או בדיה של פנטזיה". שני החושים האחרונים הללו קשורים יותר למקור המילה יהירות, שחוזרת לקול הלטיני vanitas ("הונאה", "מראה מטעה") הנגזרת מ ואנוס ("חלול", "ריק" או "הבל").
כך שבאופן עקרוני, ההבל קשור להערכת המראה, השטחי והארעי, כלומר של הדברים שעל פי המסורת הפילוסופית המערבית הם הכי פחות חשובים.
כבר ב יָמֵי קֶדֶם הוזהר מפני הסכנות שבנטייה זו: נרקיס הצעיר, ב- מיתולוגיה יווניתהוא לא היה מסוגל לאהוב אף אחד כי הוא היה אובססיבי לתדמית שלו. לאחר שהביט בפליאה בהשתקפות המים, הוא רכן כל כך רחוק אל עצמו עד שאיבד את שיווי המשקל ומת מטביעה.
כמו כן, הפילוסוף היווני אריסטו (385 - 323 לפנה"ס) תיאר את ההבל כשוטים ובורים, ש"מתקשטים בבגדים, לבושים וכדומה, ומאחלים שמזלם הטוב יהיה ידוע לכל, ומדברים על כך שהיא מאמינה שהם יתכבד "בה אתיקה ניקומכאית.
הדת הנוצרית מצידה רואה בכך חטא, הנגזר מגאווה (האחרון חטא קרדינלי או חטא הון), בדומה ליהירות. למעשה, בתרגומי מקרא ותיאולוגיים רבים משתמשים בהבל במקום יהירות, אם כי במובן זה הם כמעט זהים.
עבור הנוצרים זה היה אחד החטאים הגרועים ביותר האפשריים. הסגפן וההוגה הנוצרי אוגריו פונטיקוס (345-399 לספירה) כלל אותו ברשימת "שמונת הפיתויים" שהובילו ל בן אדם לעזאזל, וקבע ש"ההבל השחית את כל מה שהוא נגע בו".
מרשימה זו צומצמה מאוחר יותר לשבעה ושמה שונה ל"חטאי הון" או "חטאי מוות" על ידי האפיפיור גרגוריוס הגדול (בערך 540-604). לפי האחרונים "הבל הוא ראשית כל החטאים".
יהירות, גאווה ויהירות
שלושת המונחים הללו, במובן הכללי, יכולים לשמש שם נרדף: כולם קשורים להערכה מוגזמת של האדם שלו, עם הרעיון שאדם נמצא מעל אחרים או שאדם שווה יותר מאחרים. רעיון זה מנוגד כמעט לכל המסורות הפילוסופיות והדתיות של אֶנוֹשִׁיוּת, כך שהוא זועף כמעט בכל תרבויות.
אבל יש ביניהם ניואנסים שצריך להבהיר. באופן כללי, כאשר מדברים על הבל, זה קשור לפגם של ה אִישִׁיוּת ועם תכונה שלילית מובהקת, אך יחד עם זאת היא קשורה בעיקר למראה פיזי, משיכה לזולת או נרקיסיזם. האדם ההבל מיוצג בדרך כלל מול המראה, מאוהב בעצמו.
מצד שני, גאווה ויהירות קשה יותר להבדיל. תמיד עם קונוטציות שליליות, גאווה מתייחסת לאנשים המאמינים שהם עדיפים על אחרים ומקווים שאחרים הם אלה שנכנעים ומתפשרים. תכונה נוספת, שגם היא מיוחסת לרוב לגאים, היא שהם לא מתנצלים, לא "מורידים את עצמם" לרמה של אחרים ומעדיפים להתמיד בטעות מאשר להודות שהם מסוגלים לטעות.
עם זאת, לגאווה יש גם משמעות חיובית: אותה תחושת סיפוק שמספקת עבודה שבוצעה היטב, או בן המשפחה שמצליח ושאנחנו שותפים לשמחתו. במבט כזה, הגאווה מתרחקת מהיהירות והופכת לתחושה כמעט הפוכה, כמעט צנועה: שמחה בגלל שדברים יצאו טוב בסופו של דבר, כי הם היו יכולים להשתבש עבורנו, כמו כל אחד אחר.