אנו מסבירים מהו האגו, מה המשמעויות שלו בתרבויות שונות וכיצד אגוצנטרי בא לפעול.
מה זה האגו?
בדרך כלל, כאשר אנו מתייחסים לאגו, אנו מתייחסים ליכולת של א נושא להכיר בעצמך כאינדיבידואל ולהיות מודע לזהות שלך. זה, ב שפה דיבור, מתפרש כעודף של הערכה עצמית או נטייה להיות מרוכז מדי בעצמו אִישִׁיוּת, הנוטה להיות תכונה נרקיסיסטית או מבזה כלפי אחרים. במובן הזה הוא משמש במילים כמו אגומני, אגוצנטרי או אָנוֹכִי.
עם זאת, האגו הוא למעשה מושג פסיכולוגי רגיל, המשרת את נפש ההתייחסות כדי להבחין בין תופעות הקשורות לעצמו ולאלו של העולם החיצוני, כלומר, נקודה הכרחית של זהות נפשית ורגשית.
על פי האסכולה לפסיכואנליזה, שנחנכה על ידי זיגמונד פרויד, האגו (אולִי) הוא חלק מהשילוש של ישויות נפשיות המרכיבות את הנפש, יחד עם העל-אגו (אואגו על) והמזהה (oזה, הלא מודע).
בניגוד לאגו העל, המורכב ממצוות ה חוֹק ושל ה מוסר השכל, האגו של הפרט יהיה, לפי פרויד, מורכב מתשוקות ודחפים שרודפים אחר סיפוקם המיידי ושנולדים בעומק ובחושך של האיד, של הלא מודע. באופן זה, הדו-קיום הבריא של שלושת חלקי הנפש הללו יאפשר לסובייקט לרדוף אחר הגשמת רצונותיו העמוקים לפי הפרמטרים החברתיים המקובלים.
בתחומים אחרים, האגו נתפס כמכשול שיש להתגבר עליו ביחס ליחסים עם אחרים. אדם התלוי מדי בסיפוק הדחפים שלו יתקשה להסכים עם הרצונות של אחרים ועם הצרכים של אחרים, ובכך יהפוך למישהו ממוקד בעצמו וחסר יכולת לנדיבות.
שימוש זה נפוץ במיוחד כאשר מדובר במקצועות פיגורטיביים ציבוריים, כגון אמנים, סופרים, פוליטיקאים, סלבריטאים או דמויות בעלות כוח כלכלי עצום, חשיבות חברתית או הכרה.
מצד שני, חוסר האגו, למרות שהוא יכול להיות נרדף על ידי חלק דתות מזרחים כגון בודהיזם, מתפרשים לעתים קרובות במערב כחסרון של אופי זה משבית את הנושא לתת את המאבק הדרוש כדי להגשים את שלו מטרות או לספק את משאלותיך האישיות.