אנו מסבירים מהי התבוננות פנימית, תפקידה וכיצד היא נעשית. כמו כן, מהי התבוננות פנימית לפסיכולוגיה ולפילוסופיה.
מהי התבוננות פנימית?
התבוננות פנימית (מלטינית פנימה, "הסתכל פנימה") הוא הבדיקה הפנימית או המבט הפנימי שדרכו אנו מתבוננים בעצמנו מחשבות, זיכרונות ו רגשות, או בעלות התנהגות. זוהי פעולה של מודעות עצמית או הערכה עצמית, שבה אנו מפנים את תשומת הלב שלנו פנימה, מתעלמים לרגע מהחוץ.
דרך התבוננות פנימית אנחנו יכולים לנתח את עצמנו, להשיג מסקנות אישי, וחשוב מכך, להכיר אחד את השני טוב יותר, כדי להיות מסוגל לקחת טוב יותר החלטות מסתכלים אל העתיד.
מסיבה זו, רבים מה טכניקות עזרה עצמית או צמיחה אישית להשתמש במגוון שיטות של התבוננות פנימית, אם בהתאם לא מֵתוֹדוֹלוֹגִיָה פורמלי (פותח על ידי מומחים מה- פְּסִיכוֹלוֹגִיָה) או באופן לא רשמי, כהזמנה, פשוט, לסקור אותנו בכנות.
התבוננות פנימית בפסיכולוגיה
בפסיכולוגיה, התבוננות פנימית היא שיטה פורמלית לסקירה פנימית של מחשבות ורגשות, על מנת לחשוף את הנושא עצמו. בסוף המאה ה-19 שיטה זו פותחה רשמית על ידי אלפרד בינט (1857-1911) ופייר ז'נט (1859-1947), שני פסיכולוגים צרפתים שהגיעו לאותן מסקנות כמעט בו זמנית ובאופן עצמאי.
השניים הציעו לפתח שיטה פסיכותרפויטית המורכבת מסקירה מרצון של הפנימיות של האדם, ובכך מתנגדים לזרם הפוזיטיביסטי ששרר אז, שעבורו התנסויות כאלה נחשבו סובייקטיביות ולכן מועילות מעט מאוד.
עם זאת, בתחילת המאה ה-20, חוויותיהם של זיגמונד פרויד (1856-1939) ו-Eugen Bleuer (1857-1939) הושפעו מאוד מהתבוננות פנימית, עד כדי כך שהיא מורכבת כמעט אך ורק מהשיטה האנליטית שלהם: הפיכת הנושא לחשוף. ולהתבונן בעצמך.
על אף שאפשרות זו לא פטורה אז מביקורת, במיוחד מאלה שטענו שאף אחד לא יכול להתבונן בנפשו באופן אובייקטיבי, התבוננות פנימה עדיין מקודמת כיום כצורה בעלת ערך של ידע עצמי, בין אם למטרות טיפוליות או לא.
התבוננות פנימית בפילוסופיה
ה פִילוֹסוֹפִיָה, מצדה, מבינה את ההתבוננות הפנימית כשיטה לתפיסת מצבי התודעה של האדם עצמו, באמצעות מדיטציה והשתקפות.
היסודות למושג זה פותחו במיוחד על ידי רנה דקארט הצרפתי (1596-1650). אצלם מדיטציות מטפיזיות הוא הציע זאת כשיטה של "מצפון רפלקטיבי", המונחה על ידי "שקיפות" לגבי החזון שניתן להשיג על עצמו.
מורשת זו הייתה בעלת חשיבות עליונה עבור פילוסוף מרכזי אחר במערב, עמנואל קאנט (1724-1804), שעבורו התבוננות פנימית הייתה הדרך "להחזיק את העצמי מייצוגו". כך הוא ביסס אותו בפילוסופיה שלו בנושא.
עם זאת, עם הגעתו של הפוזיטיביזם, אוגוסטו קומטה (1798-1857) החשיב זאת כ"שיטה מעמידה פנים" קרטזיאנית שבה שואף להיות גם צופה וגם מתבונן. לפי הפוזיטיביסטים, המוח האנושי מסוגל להתבונן בכל התופעות ביקום, מלבד זו שלו.