אנו מסבירים מהי הצוואה, משמעותה בפילוסופיה, במשפט ויחסיה לחובה. כמו כן, כוח רצון.
מה הצוואה?
הרצון הוא היכולת של הפרט לעשות זאת לקבל החלטות ולארגן בעצמך התנהגות, כלומר להיפטר ממנו אוטונומיה. לכן, הדברים שאנו עושים ברצון הם אלה שאנו עושים מתוך כוונה מלאה לעשות אותם, בניגוד למה שאנו עושים שלא מרצונו.
המילה הזו באה מלטינית צוואות, נגזר מהפועל עפתי ("רוצה"), ולכן היא קשורה באופן אינטימי לרצון, כלומר למה שהיינו רוצים לעשות או להשיג, ולכן, עם מה שאנו מציעים. לכן אנחנו מדברים על "רצון טוב" או "רצון רע" כשדברים נעשים, לומר שהם סיימו לחשוב על עשיית טוב או שהם יוצאים טוב, או להיפך, בעשיית הרע או בלי קשר לאופן שבו הם מסתדרים. לִצְמוֹחַ.
מקובל להתייחס גם ל"צוואה האחרונה" או לצוואה: מסמך המפרט את רצונו של אדם שהוא הלך לעולמו, במיוחד לגבי רכושו וכספו. או גם של "הרצון האלוקי", שיהפוך למנדט ה', כלומר, מה שה' רוצה שיקרה וזה, לפיכך, חייב לקרות.
הצוואה תמיד קשורה למצפון, לבהירות ולהחלטות של האדם עצמו, כך שמה שנעשה במצב של כפייה, או בהשפעת חומרים, אינו נחשב כמבוצע מרצון. הרצון הוא בהכרח ביטוי לסובייקטיביות של אנשים.
כוח רצון
כוח רצון הוא היכולת לקיים התנהגות רצויה או להתעקש עד שמשהו שרוצים יתממש. במילים אחרות, זה ה עַקשָׁנוּת, ההתעקשות, הנחישות. אנשים בעלי כוח רצון גדול מסוגלים לקבל ולקיים החלטות מרצון ובנחישות, בלי יותר מדי היסוס וחרטות, ובעיקר בלי להתלבט ולוותר לפני שהשיגו את המשימה.
למשל, צריך הרבה כוח רצון כדי לשנות את שלו הרגלים על ידי אחרים, מכיוון שברגע שאדם רגיל לעשות משהו בצורה מתמשכת, צריך הרבה כדי להפריע למסורת ולמצוא מסורת חדשה. לכן למעשנים, למשל, קשה כל כך לשבור את ההרגל, אפילו בידיעה שהוא מזיק להם ולקרובים להם.
ככל שכוח הרצון גדול יותר, כך יהיה קל יותר לשבור ו/או לשמור על הרגלים. עם זאת, כוח הרצון מקושר לרמות האנרגיה הנפשית, כך שלא תמיד יש לך את אותה יכולת לממש את הרצון שלך. תזונה לקויה, חוסר שינה וחוסר שקט רגשי ידועים כבעלי השפעה גדולה על כוח הרצון הזמין.
רצון בפילוסופיה
רוסו ב"חוזה החברתי" שלו תעדף את רצון העם על פני זה של המונרך.הצוואה הייתה מאז ימי קדם מרכיב מרכזי בהשתקפויות הפילוסופיות של ה אֶנוֹשִׁיוּת. אפלטון עצמו (בערך 427-347 לפנה"ס) ביוון העתיקה דיבר עליה כמקום מושבו של אַחֲרָיוּת אִישִׁי. מצדו, תלמידו אריסטו (384-322 לפנה"ס) קשר את הצוואה עם ה אֶתִיקָה, מקשר את מַעֲלָה.
זה יהיה הבסיס להגות הנוצרית המאוחרת יותר, שתורתה הציעה שאלוהים העניק לבני אדם רצון חופשי, כלומר אוטונומיה ורצון חופשי לחיות את חייהם, ולכן ישפוט אותם בסופם.
מכאן שבמסורת פילוסופית זו, רעיון הרצון קשור קשר הדוק לזה של חוֹפֶשׁ, שכן הרצון מופעל רק כאשר אנו חופשיים לבחור בעצמנו.
הוגים מאוחרים יותר כמו רנה דקארט (1596-1650) מוסיפים כי בחירות מודעות יכולות להיעשות רק כאשר מידע מלא זמין לשפוט, כך שככל שהרצון יותר מואר או משכיל, כך הוא חופשי יותר. זה האידיאל של רֵנֵסַנס ושל ה אִיוּר נולד באירופה.
פילוסופים אחרים כמו ברוך דה שפינוזה (1632-1677), עמנואל קאנט (1724-1804) וארתור שופנהאואר (1788-1860) הקדישו חלק ניכר מעבודתם לצוואה, והאחרון בא להניח כי הוא "ה מְצִיאוּת אחרון שעומד בבסיס עולם החושים.
מצדו, הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778) הציע ב החוזה החברתי מושג ה"רצון הכללי", שיהפוך לרצון העם, ובכך יעקור בחשיבותו את רצון המלך, שנחשב באופן מסורתי למנדט אלוהי, בקול ההמונים, שבו הכוח שוכן ב- דמוקרטיה מודרנית.
כפי שאנו יכולים לראות, זהו מושג שנדון בהרחבה בפילוסופיה המערבית, וכזה שהפילוסופיה האנליטית והפסיכולוגיה עוסקות בו עד היום.
רצון וחובה
בשיקוליו הפילוסופיים של עמנואל קאנט הגרמני, הרצון נמדד תמיד במה שהטביל כציוויים קטגוריים, שהם מצוות אוטונומיות של הפרט, מבלי שכל אידיאולוגיה או אידיאולוגיה תיווכו אותן. דָת, וזה שולט בהתנהגות האנושית בביטוייה השונים ביותר.
בדרך זו מציע קאנט להבדיל בין הרצון הפועל מתוך חובה לבין הרצון הפועל על פי החובה, כלומר בין העוקבים אחר הכללים בגלל שהם חוששים מעונש, או בגלל שהם נכפו מבחוץ, וכן אלה הבוחרים לפעול לפי הכללים, כלומר, הם בוחרים לפעול בהתאם להוראות ה- כללים.
לפיכך, קאנט חוקר את מהות האתיקה ומה טוב, החל ממושג הרצון. הוא מסיק שהרצון ה"קדוש", כלומר מה שפועל מבלי להיות מושפע מנטיות או נטיות אינדיבידואליות, אינו טוב משום שהוא פועל מתוך חובה, אלא "פועל מתוך חובה כי הוא טוב".
צוואה בחוק
בעולם המשפטי, הצוואה נחשבת ככוונה אנושית, המבוססת על הרעיון שהכל אֶזרָח הוא מסוגל להניח בחופשיות את מה שהוא עושה ולהבחין בהשלכות המשפטיות שיהיו לכך.
למעשה, אחד הדברים שכל משפט פלילי מבקש לקבוע הוא מה היה רצונו של הנאשם, ללא קשר לשאלה אם הוא ביצע את הפשע בפועל או לא; פשע שבוצע מתוך הרצון המלא לבצע אותו הוא תמיד חמור יותר מפשע שבוצע בטעות או בכפייה. עם זאת, מושג הצוואה משמש לפעולות משפטיות חד-צדדיות, בעוד שבפעולות דו-צדדיות משתמשים בזו של הסכמה.