אנו מסבירים מהי המהות בפילוסופיה והדרכים השונות להבנתה. כמו כן, הקשר שלו לקיום.
המונח מהות הוא מושג מרכזי במסורת המחשבה הפילוסופית.מהי המהות?
המושג מהות הוא אחד מאותם מושגים מרכזיים וחשובים במסורת המחשבה הפילוסופית, שיכולנו להגדיר בצורה פשוטה כדבר שהוא באופן טבעי ולתמיד, כלומר, להתייחס למהות של משהו זה לדבר. מהטבע האמיתי שלו, הטבע, של מה שמתחת לכל דבר.
דרך זו להבנת המהות מגיעה מהעת העתיקה היוונית-רומית. אריסטו היווני (384-322 לפנה"ס), ביצירתו מֵטָפִיסִיקָה ניסיתי להגדיר איך קראו אז אוסיה וזה יכול להיות מתורגם כ"מהות" או כ"חומר”, “להיות”, “טֶבַע”, “מְצִיאוּת”, “קִיוּם”, “חַיִים"ועוד משמעויות. היה כל כך קשה לתרגם את המונח הזה, שהרומאים הטבילו אותו מאוחר יותר essentia (מהפועל esse, "להיות").
עם זאת, הוויכוח הפילוסופי לגבי המהות רק התחיל. ישנן שתי דרכים מסורתיות להבנת מושג זה:
- החומר הראשון, כלומר מה שיש או מה שקיים, מהו נושא המשפט בפני עצמו. היא מולידה את המהות במובן אונטולוגי, כלומר בהתחשב בכך שדברי המציאות הם מה שהם בפני עצמם, לפני שאנו באים איתם במגע.
- החומר השני, כלומר, מה יש ישות, מה המייחסת הפרדיקט לנושא במסגרת משפט. היא מולידה את המהות במובן הגיוני, שכן הדברים הם מה שאנו יכולים לומר עליהם ביסודו.
ההבדל הזה אולי קשה להבנה, אבל הוא מרכזי בוויכוח על המהות שיתרחש בפילוסופיה המערבית.
הוויכוח בין שתי העמדות הללו, זו שמבינה את המהות כמשהו הראוי לאובייקט וזו שמבינה אותה כמשהו שאינו (ואחריו) לאובייקט, המשיכה בעבודתם של הוגים חשובים כמו אוהם, הום או האובייקט. ניטשה. הוויכוח הודגש כאשר המסורת הנוצרית של ימי הביניים, שמצאה את אלוהים בלב השאלה על מהות כל הדברים, החלה להתפורר רֵנֵסַנס.
בלי כוונה להתעמק יותר בוויכוח הפילוסופי, הבה נסכים שהמילה מהות משרתת אותנו היום להתייחס בצורה רחבה למה שהם דברים, לא משנה איך אנחנו מבינים את המשמעות הזו. השימוש הפופולרי במונח הוא בעצם נִרדָף של הטבע, המציאות או אֶמֶת. המהות של משהו או מישהו היא עומק דרך הווייתם.
באופן דומה, כאשר אנו אומרים שמשהו חיוני, אנו אומרים שהוא קשור למהות של דבר אחר, או מה שהוא אותו דבר, שהוא חלק מהגרעין, מלב הדברים. לפיכך, "שאלה מהותית" היא שאלה מרכזית, עקרונית, גרעינית, העומדת במרכז הנושא.
מהות מול קיום
אחת הגישות הפילוסופיות הרבות לסוגיית המהות היא השאלה מה קודם: מהות הדברים, או קיומם. שני מושגים שבתחילה הובנו כמילים נרדפות, עד שבמאה השלוש עשרה הגדיר אותם הנזיר והפילוסוף הקתולי תומס אקווינס (1225-1274) כשתי השקפות שונות מאוד:
- המהות, כפי שאמרנו קודם, היא מה הם הדברים, מה שהופך אותם לישות מובנת וניתנת להגדרה על ידי המוח האנושי, ושאם זה ישתנה זה ירמז שאנחנו לא עוסקים בדבר שחשבנו, אלא בדבר אחר.
- הקיום, לעומת זאת, מורכב מעצם העובדה שדבר הוא, כלומר, השתייכותו לעולם המציאות. לדוגמה, אנו יכולים להבין את מהותו של דרקון, אך איננו יכולים לאמת את קיומו, מכיוון שהם דמיוניים. כלומר, המהות של דרקון קיימת, אבל הדרקון עצמו לא.
ניתן להבין את ההבחנה הזו גם כדרך חדשה לקחת מחדש את שני מושגי המהות הקודמים (חומר ראשון וחומר שני). חלק ניכר מהוויכוח הפילוסופי במערב התמקד בהגדרה מי מהשניים חשוב יותר או הגיע ראשון: מהות הדברים, או קיומם.
חשיבה ריאליסטית, למשל, נתנה את כל החשיבות לקיום (במילים אחרות, להוויה) ולא למהות (כלומר, לרעיונות). מצדם, אידיאליסטים הם טענו שאין הבחנה כזו, שכן אבן בדמיון או במציאות הוגדרו בדיוק באותו אופן, למרות שאחד קיים והשני לא.
מאוחר יותר, ההוגים אקזיסטנציאליסטים הם לקחו את הרעיון שהקיום הוא ההיבט הבסיסי של בן אדם, ולא המהות, כך שחוויות סובייקטיביות חשובות יותר מה יֶדַע מַטָרָה.
ניתן לאתר את הבחירה בין מהות לקיום במצע הפילוסופי של רוב הרעיונות שעליהם מתקיימת המודרניות. זה עדיין עניין של ויכוח עבור הוגים ופילוסופים המבקשים, לאור העכשוויות, ליצור קטגוריות חדשות המאפשרות לנו לחשוב על כך בצורה שימושית וחדישה.