אנו מסבירים מי הם הליברלים והשמרנים, רעיונותיהם ומקורותיהם. כמו כן, מהו ניאו-ליברליזם.
מי הם הליברלים והשמרנים?
הליברלים הם אלה שדבקים בפילוסופיה הפוליטית-כלכלית של לִיבֵּרָלִיוּת, ושמרנים העוקבים אחר דוקטרינת השמרנות. אבל מה שמובן לאחד ולשני השתנה לאורך כל הדרך הִיסטוֹרִיָה, כך שהן אינן קטגוריות שניתן להשתמש בהן באופן אוניברסלי, אלא בהכרח פועלות במסגרת מסוימת הֶקשֵׁר.
באופן כללי, ליברליזם הוא א דוֹקטרִינָה הגנה על חירויות יחידים, במיוחד מול מַצָב. לכן, זה מקדם את הצורך להגביל סמכויות של האחרונים, המאפשרים לשוק החופשי לפעול בכוחות עצמו. תחת אותו דגל תנועות פוליטיות מגוונות מאוד התקיימו ביחד ועדיין מתקיימות במקביל, אבל נקודת המוצא שלהן מצויה ברעיונות של אִיוּר צרפתית מהמאה ה-18.
מצד שני, שמרנות היא העמדה הפוליטית שדורשת את מירב הכבוד האפשרי מסורותבמיוחד לערכים מסורתיים (משפחתיים ודתיים), בניגוד גלוי לפרוגרסיביות, כלומר לרעיון ערכים של ה חֶברָה הם חייבים להשתנות עם הזמן. לפיכך, בגדול, אלה שמתנגדים ל שינוי בכל אחד מההיבטים שלו.
בניגוד למה שמרובים להבין, לא מדובר בעמדות מוחלטות וטוטאליות, כמו אמונה דתית. אדם יכול להיות נוצרי או לא, אבל הוא לא יכול להיות נוצרי יותר או פחות נוצרי מאחר; מצד שני, אדם יכול להיות ליברלי בעניינים מסוימים ושמרן באחרים, עד כדי כך שיש היום עמדות שאנו יכולים לכנות "בינוני":
- הליברליזם השמרני, שמאמץ את ההצעות הכלכליות של הליברליזם, אך לא את החברתיות;
- שמרנות ליברלית, שמקדמת גם אמונה ליברלית בשוק החופשי, אבל גם דורשת מדינה חזקה לאכיפת ערכים מסורתיים.
לכן, הכינויים "ליברלים" או "שמרנים" אינם מגדירים בדרך כלל יותר מאשר נטיות פוליטיות כלליות ורחבות, כמו מישהו שמצביע על הנקודות הקרדינליות. לכן, בעת השימוש בהם, תמיד מומלץ לטפל בהקשר הספציפי שבו הם הגיוניים.
מקורם של הליברלים והשמרנים
המונחים "ליברלים" ו"שמרנים" החלו לשמש במאה ה-19. ההבחנה הזו הייתה חשובה אצל הצעירים אומות נשים היספנו-אמריקאיות, שנאלצו כעת להכריע את גורלן בעצמן, לאחר שהשיגו עצמאות מספרד.
בהקשר זה, המגזרים הליברלים, יורשים של התרבות הצרפתית שנולדו באידיאלים של ה המהפכה של 1789 ("חוֹפֶשׁ, שוויון, אחווה ”), הציע לבנות חברה בורגנית רפובליקנית, שתתרחק מהמודל הכלכלי והחברתי של התקופה הקולוניאלית ותאפשר ערכים חברתיים חדשים, כגון חופש פולחן או חופש דת. חופש הביטוי.
כדי להשיג את המטרות הללו, הליברלים טענו שמדינה מבוזרת, המופחתת למינימום שלה, היא חיונית, תוך השארת העניינים הכלכליים לשוק החופשי.
בעודם על המדרכה הנגדית, הציעו המגזרים השמרנים מודל לאום המחובר יותר למסורות הספרדיות שהיו קיימות בעבר. הם ביקשו להיות מקושרים יותר למורשת החברתית והדתית שלהם, ובאופן כללי יותר נתון למודל מדינה חזק, פרוטקציוניסטי, שהפעיל כוח בצורה ריכוזית, ושמר על זכויות היתר של המעמדות החזקים.
בקווים כלליים מאוד, הליברלים ניצחו במאבק הזה, בין אם בגלל שהם ניצחו את הדמים מלחמות אזרחים שנבעו ממנה, או בגלל שהשמרנים עצמם בסופו של דבר אימצו רבים מהמצוות הליברליות, בעיקר הכלכליות. עם זאת, מידת הליברליזציה של חברות אמריקה הלטינית לא יכולה להיות יותר לא אחידה, אפילו היום.
רעיונות ליברליים
כפי שאמרנו, אין ליברליזם אחד, וגם לא דוקטרינה ליברלית בעלת תוקף אוניברסלי בכל העניינים. אז, בערך, אנחנו יכולים לסנתז את רעיונות של ליברליזם ב:
- חופש כלכלי: הגבלת סמכויות המדינה להתערב ב כַּלְכָּלָה, עזיבת השוק החופשי (כלומר, ה הַצָעָה וה דרש) להסדיר את העסקאות המסחריות והכלכליות של החברה. זה מתורגם לביטול תעריפים, חסמים ומגבלות על מִסְחָר, וכן להגנת ה רכוש פרטי.
- חופש פוליטי: ביטול מוֹנַרכִיָה ובכל צורות של מֶמְשָׁלָה אריסטוקרטי, להתקדם לעבר חברה דמוקרטית ורפובליקנית. זה עבר גם דרך מצב משפטי שוויוני, זר לזכות האלוהית של מלכים, לתארים אצילים, ואשר ראה בכולם כשווים בפני חוֹק (ה שלטון החוק).
- חופש דת: בניית מדינה חילונית, שבה הכנסייה מהווה ישות נפרדת וללא סמכויות פוליטיות, תוך ביטול המעמד הווידוי של המדינה והפריבילגיות של מעמד הפקידות, חינוך דתיים, וביסוס חופש הפולחן.
- חופש חברתי: אי התערבות המדינה בעניינים הפרטיים של אזרחים, כמו שלהם מערכת יחסים חברתית והשתייכותם הפוליטית, ובכך להבטיח חופש ביטוי, התאגדות, מימוש חופשי של מִינִיוּת, ואפילו אי ההסדרה של נישואים לפי המדינה.
רעיונות שמרניים
כמו ברעיונות ליברליים, אי אפשר להגדיר מערך רעיונות תקף אוניברסלי לתיאור עמדה שמרנית, במיוחד בתקופות עכשוויות שבהן הרוב המכריע של המגזרים השמרניים הם, בו-זמנית, ליברליים כלכלית. לכן, אנו יכולים לסכם את האידיאולוגיה השמרנית משלוש עמדות עיקריות:
- שמרנות מסורתית. שמרנות זו רואה בספקנות כל הצעה לשינוי, רדיקלית או מתקדמת, ודבקה מבחינה חברתית וכלכלית לערכים המסורתיים: דָת כערב ל מוסר השכל, ה מִשׁפָּחָה קונבנציונלי כעמוד התווך של החברה, ומערכות החינוך המסורתיות, והשוק החופשי. הם עשויים אפילו להסתכל בעין יפה על שרידי האצולה והאצולה, אם כי לפיכך הם אינם רודפים אחר שובה של המלוכה. אבסולוטיסטי.
- שמרנות לאומנית. היבט שמרני זה מבוסס על הצורך להגן על המדינה מכל איום זר או תחרות בלתי הוגנת, ולכן מקדם את הדוקטרינות הכלכליות של פרוטקציוניזם: מכסים, מכסות, התערבות של מדינה חזקה לטובת בורגנות מְקוֹמִי. הם מגינים על הצורך בגבולות, ומשייכים את ההגנה על הסטטוס קוו החברתי להגנת המולדת.
- שמרנות ליברלית. מקדמי ליברליזציה והפרטה כלכלית, הם בעד ממשל טכנוקרטי, כלומר בידי אנשי מקצוע אקדמיים, ובמריטוקרטיה, כלומר, באמונה שהחברה פועלת על בסיס הכשרון הפרטני. המדינה, בחזון החברה שלה, היא שם כדי להבטיח את ערכיה של צֶדֶק ותחושת חובה ו אַחֲרָיוּת כלפי האומה, והשאר חייב להיות בידי השוק. מהמגמה הזו צמח מה ב אמריקה הלטינית זה מובן כ ניאוליברליזם.
ניאוליברליזם
המונח "ניאו-ליברליזם" (נקרא גם "ליברליזם חדש" או "ליברליזם טכנוקרטי") הופיע בין שנות ה-70 ל-1980, כדי לציין זרם חדש של מחשבה כלכלית שצמח במערב, במיוחד בבריטניה הגדולה של מרגרט תאצ'ר והרונלד. ארצות הברית של רייגן.
מודל זה תפס, לאחר עשרות שנים של המודל הקיינסיאני, את עקרונות ההתערבות הלא-מדינתית של הליברליזם הקלאסי, שיושם באמצעות הפרטה והצטמקות מהירה של המדינה וההוצאות הציבוריות. דוקטרינה זו זכתה לביקורת רבה, במיוחד ממגזרים פרוגרסיביים, מה שהופך אותה לאחראית להתרוששות האכזרית של מדינות רבות מהעולם השלישי כביכול בעשור האחרון של המאה ה-20.